כמטפל אקזיסטנציאליסטי, אני משלב כמה גישות כדי לעזור לאנשים לחקור את העולם הפנימי שלהם, לצמוח, ולנווט בין האתגרים שהחיים מביאים. הגישה שלי לא קפואה. היא משתנה ככל שאני חי, לומד וצובר עוד מיומנויות.
בפועל, זה אומר שאני לא מגיע עם שיטה אחת מוכנה מראש. אני משלב כלים טיפוליים, עבודה עם הגוף ופרספקטיבות פילוסופיות, ובוחר יחד איתך מה מתאים לך: למצב שלך, ולבלוטות הטעם שלך.
הקשר הטיפולי הוא לא טכניקה. אבל מבחינתי הוא בסיס הזהב, והמדד לטיפול טוב. אין טעם לדבר על שום ״טכניקה״ או ״גישה״ אם אין קשר טיפולי חם, אוהב ומכבד.
אני רוצה שהמפגש אצלי יהיה מקום שאפשר להניח בו את המעמסה היומיומית. לצחוק, לבכות, להתאבל, וגם לגדול. בלי קשר טוב, העבודה הטובה פשוט לא מתאפשרת.
או שאנחנו צוות, או שאנחנו לא.
השילוב של קשר טוב וכלים שמתאימים לך הוא מה שמאפשר להתמודד, באומץ ובלי להתפשר, עם מה שהחיים מביאים.
אני מסתכל על מה שקורה לך לא רק כבעיה שצריך לפתור, אלא כחלק מהשאלות הגדולות של החיים: איך חיים עם חופש בחירה, עם בדידות, עם סופיות, ועם הצורך במשמעות.
אבל אנחנו לא יושבים ומדברים על פילוסופיה. אנחנו מדברים על העבודה שכבר לא מרגישה נכונה, על הקשר שנתקע, על התחושה שהחיים קורים למישהו אחר. משם מגיעים לשאלות העמוקות יותר.
כולנו מכירים את המשפט ״חלק ממני רוצה, וחלק ממני לא״. בגישת IFS (Internal Family Systems) לוקחים את המשפט הזה ברצינות.
יש בנו חלקים שונים. חלק שמרצה, חלק שמבקר, חלק שבורח, וחלק שנפגע מזמן ומנסה שזה לא יקרה שוב. כל אחד מהם, בדרך שלו, מנסה לשמור עלינו.
בטיפול אנחנו לא נלחמים בחלקים האלה. אנחנו לומדים להכיר אותם, להבין ממה הם מגינים, ולתת להם להירגע. זה עובד טוב במיוחד עם ריצוי, ביקורת עצמית קשה וקונפליקט פנימי שלא נגמר.
לפעמים צריך גם כלים מעשיים, כאלה שמרגישים את ההשפעה שלהם כבר בשבוע הבא.
CBT (טיפול קוגניטיבי-התנהגותי): מזהים מחשבות שחוזרות על עצמן ומקטינות אותנו, כמו ״אם זה לא מושלם, זה כישלון״, ובודקים אותן מול המציאות. ומתרגלים צעדים קטנים במקום להימנע.
ACT (טיפול בקבלה ומחויבות): המטרה היא לא להיפטר מרגשות קשים, אלא להפסיק לתת להם לנהל את החיים. מבררים מה באמת חשוב לך, ועושים צעדים לכיוון הזה גם כשקשה.
חלק ממה שמניע אותנו נמצא מתחת לפני השטח.
מהפסיכודינמיקה של פרויד אני לוקח את ההתבוננות בקשרים המוקדמים שלנו ובדרכים שבהן למדנו להגן על עצמנו, ואיך כל זה חוזר היום. בזוגיות, בעבודה, ולפעמים גם בחדר הטיפול.
מהפסיכולוגיה של יונג אני לוקח את עבודת הצל, המפגש עם החלקים בנו שהעדפנו לא לראות. וגם את ההבנה שחלק מהסיפור שלנו גדול מאיתנו, ושייך לתרבות ולמשפחה שגדלנו בהן. ככה אפשר להבחין מה באמת שלך, ומה ירשת.
כשהמערכת מוצפת, קשה לחשוב בבהירות. לכן חלק מהעבודה קורה בגוף.
נשימות, הרפיית שרירים, דמיון מודרך ומדיטציה. כלים פשוטים שאפשר לקחת הביתה ולהשתמש בהם ברגע של לחץ, לפני שיחה קשה, או בלילה שלא נגמר.
מי שרוצה יכול להביא לטיפול גם את השאלות הגדולות באמת.
אני נשען על הסטואיקנים (מרקוס אורליוס, אפיקטטוס וסנקה) כדי להבחין בין מה שבשליטתנו למה שלא. על ויקטור פרנקל וארווין יאלום, בחיפוש אחר משמעות גם בתוך סבל. ועל הפילוסופיה הבודהיסטית ואי-שניות, שמזמינות להתבונן במחשבות וברגשות בלי להיבלע בהם, ולשאול ״מי אני?״ מעבר לתוויות.
זה לא חובה, וזה לא בא על חשבון העבודה המעשית. זו עוד שפה, למי שהיא מדברת אליו.
כל טיפול נבנה סביב מי שיושב מולי. מה מעסיק אותו, מה מדבר אליו, ומה הוא צריך עכשיו. המטרה היא שתעמדו על שתי רגליים מול מה שהחיים מביאים, באיתנות ובאומץ.