הרגע שממנו פחדת הגיע. נכון לעכשיו, אתה "לא בהייטק". וזאת ברכה וקללה כאחד.
מצד אחד, הגרוע מכל כבר קרה. אין ממה לפחד יותר. ואם תשים לב, תראה שאתה עדיין נושם. יש הקלה מוזרה, והמון זמן שהתפנה. פעם תהית אם יש בך כוח להמשיך בתעשייה הזאת. עכשיו יש לך הזדמנות אמיתית לבדוק מה מתאים לך.
ומצד שני, אתה בים של חוסר ודאות. אתה מתחיל להבין כמה שמת על המשרה והמעמד האלה. ההצלחה שלך, הייחוד שלך, ויכולת ההשתכרות שלך, הכל מוטל בספק. ככה זה מרגיש, לפחות.
זה לא באמת על העבודה הבאה. זה על מי שאתה, כשמורידים ממך את כל מה שהגדיר אותך. התפקיד לא היה רק עבודה. הוא היה חלק מהזהות. הכרטיס, הסטנדאפ של הבוקר, המקום שאליו היית שייך, כל אלה בנו תמונה של מי אתה. ובלעדיהם, נשארת שאלה גדולה ופתוחה.
גם אני הייתי שם. יצאתי מהתעשייה בלי לדעת "מה עכשיו". הבנתי כמה היה נוח שמישהו יגיד לי מי אני ומה אני "צריך", וישלם לי מספיק טוב כדי שלא אעצור לבדוק אם זה מה שרציתי. לא אעמיד פנים שיש לזה תשובה ברורה.
אבל אולי דווקא כאן, כשאין לך יותר את התשובות המוכנות, מתחיל משהו אחר. השאלות שמעולם לא היה לך זמן לשאול. לא "מה העבודה הבאה", אלא מי אתה, כשמורידים ממך את מה שהגדיר אותך.
ואת זה אף אחד לא יכול לענות במקומך. וזה, אולי, החלק המשחרר.
שאלות נפוצות
למה יציאה מהייטק מרגישה הרבה יותר גדולה מסתם אובדן משכורת?
כי עבודה אף פעם לא נותנת רק כסף. הסוציולוגית מארי יהודה תיארה כבר ב-1981 שעבודה מספקת ארבעה דברים נוספים: מבנה ליום, מעמד, קשר חברתי, ותחושת מטרה. כשעוזבים, כל אלה נעלמים בבת אחת, לא רק ההכנסה. זאת הסיבה שהמכה מרגישה קיומית ולא רק כלכלית.
למה אני מרגיש אבוד אחרי שעזבתי עבודה טובה?
בתאוריה של זהות-תפקיד, ככל שהזהות שלך מתמזגת יותר עם תפקיד אחד, כך אובדנו פוגע עמוק יותר. בהייטק המיזוג הזה חזק במיוחד, התואר, ההצלחה והשייכות הופכים לחלק ממי שאתה. כשהתפקיד נעלם, נשארת שאלה פתוחה על מי אתה בלעדיו. זאת לא חולשה, זאת תוצאה צפויה של כמה השקעת בו.
איך מוצאים יציבות אחרי עזיבת הייטק?
זהות עמידה נשענת על כמה עמודים, יחסים, ערכים, תחומי עניין, קהילה, ולא על קריירה אחת שמחזיקה את הכל. יציאה מהייטק היא הזדמנות לבדוק על מה עוד אתה עומד, מעבר לתפקיד שעזבת.
