חיפוש עבודה מכניס אותנו למצב שאין לו תאריך סיום ברור.
שולחים קורות חיים. מחכים. מתראיינים. מקבלים דחיות. לפעמים מגיעה שיחה ממספר לא מזוהה ומיד עולה התקווה שאולי הפעם משהו זז.
ובעיקר, אין לנו מושג מתי כל הדבר הזה ייגמר.
שבועיים? חודש? שלושה חודשים? חצי שנה?
אף אחד לא באמת יכול להגיד.
וזה מטריף.
כי בתוך חיפוש עבודה אנחנו לא מחכים רק לעבודה. אנחנו מחכים גם לתשובה, לכיוון, לתחושה שמשהו סוף סוף מתקדם.
בקלות מאוד נוצרת תחושה שהחיים עצמם נמצאים כרגע בהמתנה.
אז מה ויקטור פרנקל היה אומר על זה?
ויקטור פרנקל, הפסיכיאטר שפיתח את הלוגותרפיה וכתב את האדם מחפש משמעות, עסק הרבה בשאלה איך אדם חי בתוך מציאות שלא בהכרח בחר בה ושאין לו שליטה מלאה עליה.
אחד ההיפוכים המעניינים אצל פרנקל הוא באופן שבו אנחנו חושבים על משמעות.
אנחנו רגילים לשאול:
מה אני רוצה מהחיים?
מה אני צריך שיקרה עכשיו?
מתי כבר תגיע העבודה?
מתי מישהו יחזור אליי?
מתי התקופה הזאת תיגמר?
אבל ברוח החשיבה של פרנקל, אפשר להפוך לרגע את השאלה:
מה החיים מבקשים ממני עכשיו?
זו שאלה אחרת לגמרי.
היא לא מבטיחה שנמצא עבודה מהר יותר. היא גם לא הופכת דחייה לנעימה, ולא אומרת שאנחנו צריכים "למצוא את הטוב" בכל מצב.
אבל היא משנה קצת את העמדה שלנו מול התקופה.
אולי התקופה הזאת מבקשת ממני להתעקש.
אולי לשנות כיוון.
אולי ללמוד משהו.
אולי לבקש עזרה.
אולי לבדוק מחדש מה אני בכלל רוצה לעשות.
ואולי כרגע היא פשוט מבקשת ממני להמשיך לקום בבוקר ולעשות את מה שאני יכול, גם כשאין לי מושג מתי תגיע התשובה.
אין לזה תשובה אחת נכונה.
לא רק לחכות שהחיים יתנו לנו משהו
חיפוש עבודה גורם לנו לחכות שהחיים סוף סוף יתנו לנו משהו.
עבודה. תשובה. כיוון. הקלה.
וזה מובן. אנחנו באמת צריכים את הדברים האלה.
אבל כשכל המבט שלנו מופנה רק אל הדבר שאנחנו מחכים לקבל, קל מאוד להרגיש שאין כרגע שום דבר שאנחנו יכולים לעשות חוץ מלחכות.
ההיפוך של פרנקל מציע משהו אחר.
עד שהדבר שאני רוצה יגיע, איך אני עונה לתקופה שאני נמצא בה עכשיו?
לא בעוד חודש. לא אחרי שאמצא עבודה. עכשיו.
וכאן אולי נוצר קצת יותר אורך נשימה.
כי החיים כבר לא מתחילים רק כשמגיעה התשובה שחיכינו לה. ומתגלה מלפנינו דרך נוספת להיות בתוך התקופה הז.
