התשובה היא לא בקתה ביער: על הרצון לברוח מהכל

כשנהיה לנו קשה בחיים, מתעורר בנו דחף. למכור הכל ולברוח. למזרח, להרים, למקום שבו אף אחד לא מכיר אותנו. לפעמים אפילו עד לאי־קיום.

לצורך השיחה הזו, נקרא לזה הרצון לגור בבקתה ביער.

כמעט כל מי שיושב מולי בקליניקה בתקופה קשה מכיר את הבקתה הזאת. אצל אחד היא חוף בתאילנד. אצל אחרת היא חווה בגליל. אצל מישהו מההייטק היא פשוט יום אחד בלי סלאק.

הכתובת משתנה. הפנטזיה נשארת אותה פנטזיה.

למה הבקתה כל כך מפתה

כי היא מבטיחה משהו שאי אפשר לקבל בשום מקום אחר: חיים בלי הכאב שאנחנו מרגישים עכשיו.

זה מפתה לחשוב שאפשר לטוס לאן שהצרות לא יכולות לכרטס. שאם רק נלך שמאלה במקום ימינה, נעלה על השיטה שתעצור את הסבל לתמיד.

והפנטזיה הזאת עושה עבודה אמיתית. היא מורידה לחץ לכמה דקות. היא מזכירה שיש עוד אפשרויות בעולם. אין בה שום דבר חולני.

הבעיה מתחילה כשהיא הופכת מפנטזיה לתוכנית, ומתוכנית לדרך חיים: לדלג על כל מה שכואב.

כאב הוא שריר

כשאנחנו מנסים לדלג על הכאב, קורה משהו לא צפוי. אנחנו לא נהיים חופשיים יותר. אנחנו נהיים פגיעים יותר.

פחות חזקים. פחות מתורגלים.

מי היה מאמין שלספוג כאב זה שריר? ושריר, כמו כל שריר, מאבד מהכוח שלו כשאין מאמץ. מי שמתרגל לברוח מכל אי נוחות, מגלה שגם אי נוחות קטנה מרגישה פתאום כמו יותר מדי.

לכן אני לא מציע לחפש עוד כאב. אני מציע לפגוש אותו במנות קטנות, כאלה שאפשר לשאת. ככה השריר נבנה בלי לקרוס.

מה הפסיכולוגיה אומרת על זה

בטיפול בגישת ACT יש לזה שם: הימנעות חווייתית. זה הניסיון להימנע ממחשבות, רגשות ותחושות לא נעימים, גם כשההימנעות עצמה פוגעת בחיים שלנו.

המחקר בתחום מצביע שוב ושוב על אותו כיוון. ככל שאנחנו נאבקים יותר לא להרגיש משהו, הוא תופס יותר מקום. החרדה מהחרדה גדולה מהחרדה. הבריחה מהעצב לוקחת יותר כוח מהעצב.

ומה שבטוח: ההימנעות מהכאב עולה לנו יותר מהכאב עצמו.

מה ההבדל בין הפסקה לבריחה

לא כל רצון לעזוב הוא בריחה. לפעמים לעזוב עבודה, עיר או מערכת יחסים זה בדיוק הצעד הנכון.

ההבדל הוא בכיוון. הפסקה היא תנועה לקראת משהו: מנוחה, משמעות, חיים שמתאימים לנו יותר. בריחה היא תנועה הרחק ממשהו, בלי לדעת לאן.

שאלה אחת עוזרת לי ולמטופלים שלי להבחין ביניהן: אם הכאב הזה היה נעלם מחר בבוקר, הייתי עדיין רוצה ללכת?

אם התשובה היא כן, כנראה שיש שם משהו אמיתי לבדוק. אם התשובה היא לא, הבקתה היא כנראה לא הפתרון. היא הדרך לא להרגיש.

מה אפשר לעשות במקום

• לתת לפנטזיה מקום, בלי לבצע אותה. אפשר לחלום על הבקתה ולהישאר.
• לזהות מה בדיוק כואב. "הכל" זה בדרך כלל שניים או שלושה דברים ספציפיים.
• לפגוש את הכאב במנות. עשר דקות של שהייה עם מה שקשה, במקום שעה של הסחת דעת.
• לדבר עם מישהו. משהו קורה לכאב כשאומרים אותו בקול, מול אדם אחר.

אז אולי התשובה היא לא בקתה ביער. היא יכולה להיות אלפי דברים אחרים. רק לא זה.

שאלות נפוצות

למה אני רוצה לברוח מהכל?

הרצון לברוח מהכל מופיע בדרך כלל כשהעומס הרגשי גדול מהכלים שיש לנו כרגע להתמודד איתו. זו תגובה טבעית של מערכת עצבים מוצפת, ולרוב היא אומרת יותר על כמה קשה עכשיו מאשר על מה שבאמת צריך לשנות.

האם הרצון לעזוב הכל הוא סימן לשחיקה או לדיכאון?

הוא יכול להיות. רצון מתמשך לברוח, יחד עם עייפות, ציניות ותחושה שכלום לא משנה, מופיע לעתים קרובות בשחיקה ובדיכאון. אם הוא נמשך שבועות, כדאי לבדוק אותו עם איש מקצוע.

מה ההבדל בין צורך אמיתי בשינוי לבין בריחה?

שינוי אמיתי הוא תנועה לקראת משהו שאנחנו רוצים. בריחה היא תנועה הרחק ממשהו שכואב. שאלה שעוזרת להבחין: אם הכאב היה נעלם מחר, הייתי עדיין רוצה ללכת?

איך טיפול יכול לעזור כשאני רוצה לברוח מהכל?

טיפול נותן מקום בטוח לפגוש את מה שכואב במנות שאפשר לשאת, ולהבין מה הפנטזיה על הבריחה מנסה להגיד. ככה אפשר לקבל החלטות מתוך בהירות ולא מתוך הצפה.

אם הרצון להיעלם כולל מחשבות על לא לרצות לחיות, אל תישארו עם זה לבד. אפשר לפנות לער״ן בטלפון 1201, בכל שעה.

_____

פגישת היכרות ראשונה, חמישים דקות, ללא עלות. נראה אם זה מתאים.

לשיחה בוואטסאפ

אוריאן טל, פסיכותרפיסט בתל אביב. לבונטין 12, וגם בזום.

אם זה מדבר אליכם, אפשר לקרוא עוד על משברי חיים ומעברים.

קראו גם: מה פמה צ'ודרון הייתה אומרת על הרגעים שבין סוף להתחלה?  ·  ללמוד לשבת עם זה, גם כשזה כואב